<h1>מגן אבות להמאירי סימן ג'</h1>
<h2>דף לא.</h2>
ספרו לי אותם התלמידים בשם הרב הנזכר ע"י מעשה שבא לפניו שהשכור הגמור שהגיע לשיעור האמור עליו במס' עירובין (עירובין ס"ד:) שאינו יכול לדבר לפני המלך, וכן שנאמר עליו שם שאם התפלל תפלתו תועבה, שלא נאמר כן אלא דוקא בתפלה שצריכה כונה יתירה, אבל לקריאת שמע וברכותיה יצא ואינו צריך לחזור. וצווחו עלי מתוך דבריו על שהצרכתיו לחזור ולהתפלל מכל וכל אף בק"ש וברכותיה, והיו אומרים לי דרך סברא, שמאחר שאין צריכות כונה מה לנו ולשכרותו, אלא א"כ בפסוק ראשון.
ואף אני משיבם, שכל הקורא את שמע מדבר לפני המלך הוא, ואם לפני מלך בשר ודם אינו יכול לדבר מתוך שדבריו מבולבלים ודעתו נטרפת, לפני מלך מלכי המלכים לא כל שכן, ואין קריאה זאת בכלל דברים שאין בהם כונה אלא דברים שאינם, והוא שאמרו עליו תפלתו תועבה. ובתלמוד המערב (ירושלמי תרומות פ"א ה"ד) אמרו תפלתו גדופין, כלומר שנכשל בדבריו, ואומר היפך המכוון. וא"כ אף בקריאת שמע ובכל הברכות כן, ונקט תפלה וה"ה לאידך. וסוף הדברים חזרו וצווחו שהרב הנזכר הביא ראיה לדבריו ממה שאמרו בירושלמי במס' תרומות (ירושלמי תרומות פ"א ה"ד, וכן בבלי פ"א מ"ו) על משנת חמשה לא יתרומו האלם והשכור והערום והסומא ובעל קרי, שאמרו עליה שם (שם בירושלמי בגמרא), יש מהם משום ברכה, ויש מהם משום שאין יכולין לתרום מן המובחר, אלם וערום ובעל קרי משום ברכה, ר"ל שאין יכולים לברך, שכור וסומא משום שאין יכולין לתרום מן המובחרים, אלמא הא משום ברכה לא, דראויים הם לברך, ומכאן גזר הרב שהשכור יוכל לברך, והוא הדין לקרות את שמע וכל הברכות, ואף הר"מ ז"ל הביאה כן בספר זרעים (תרומות פ"א מ"ו).
נמתי להם בני, ממקום שבא הרב ללמוד כן אנו למדים את שיטתינו, והוא שאח"כ אמרו שם, אבא בר רב הונא אמר שתוי אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תחנונים, שכור אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו גדופין, איזהו שתוי [כל] ששתה רביעית ואיזה שיכור ששתה יותר, תמן אמרין כל שאינו יכול לדבר לפני המלך, ר' זעירא (שם ע"ב) בעי קמי ר' יוסה [איסי], שכור מהו שיברך, אמר ליה ואכלת ושבעת וברכת אפי' מדומדם לא צריכא דלא, ופי' הדברים לדעתנו, שהשכור שאמרו תחלה שטעם מניעת התרמתו משום שאינו יכול ליטול מן המובחר, ולא מטעם ברכה, לא שכור גמור אלא שתוי. ומצינו כיוצא בתלמוד שלנו שהרי בראשון של שבת (שבת י'.) אמרו על סוגיא הבאה על משנת לא ישב אדם לפני הספר וכו' מנחה לא שכיח בה שכרות, ערבית שכיח בה שכרות. ובאחרון של תענית אמרו מנחה דכל יומא שכיח שכרות, כלומר ושכור אסור לישא את כפיו גזרינן. וא"כ קשיין אהדדי, הכא משמע דשעת מנחה שכיח בה שכרות, והתם משמע דלא שכיח, אלא דמתרצינין דכל לגבי כהני בנשיאת כפים אף השתוי קרוי שכור, מה שאין כן בתפלה, דשכרות דמנחה אינו שכרות גמור, אלא שתוי, שנזהר הוא מרוב שכרות, מצד שצריך לישא וליתן עם הבריות, אבל שכרות של לילה הוא בטוח על אריכות הלילה ועל רוב שינה שבו, והוא בא לידי שכרות גמורה, והרי למדת שהשתוי קרוי לפעמים שכור, וכן אתה מוצא במקומות אחרים, אבל שכור גמור, והוא שאינו יכול לדבר לפני המלך מצינו חלוק בינו לבין שתוי, וכדאמרינן לעיל. וכן בעירובין (ס"ד ע"א) אמרו שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה, שכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה. ור' זעירא בעי בשכור זה מהו לברך, ואמר לו ואכלת ושבעת וברכת כלומר בכדי שביעה, אבל כל שנשתכר לא ואפילו מדומדם ר"ל שנתאדמו פניו מחמת היין לא צריכא דלא, כלומר אין צריך לומר שאינו מברך.
ואף בבריתא (תוספתא דתרומות פ"ג ה"א) אמרו אלם לא יתרום מפני שאינו יכול לברך, שכור לא יתרום מפני שאין בו דעת. ואע"פ דלענין דיני ממונות ועונשים אמרו הרי הוא כפקח לכל דבר בזו אמרו מפני שאין בו דעת, כלומר ופיו ידבר תהפוכות ואין שום מקום לתפלתו. ושאלו בה אח"כ (ירוש' שם) מהו לקרות את שמע ר"ל שכור זה ואמרו חד חסיד שאל לאליהו זכרו לטוב, שכור מהו לקרות שמע, וא"ל לא יראה בך ערות דבר קרי ביה ערות דבור, תני חזקיהו בין לקרות בין לברך, כלומר כל שהוא ברכה והזכרת השם אסור בה.
ועדיין הם אומרים ששאלת מהו לקרות לא השיבו בה כלום, ותשובת אליהו על ערום היתה ואין גורסין בה ערות דבר ואין גורסין בה רק ערות דבור ומכאן פסק הרב הנזכר שבק"ש נשארה שם בספק ומתסברא דקורא כשאר ברכות.
ונמתי להם שעל כל פנים אותה הגירסא משובשת, חדא דבשכור שאלו ומה תשובה מערום לשכור. ועוד מהיכן נסתפק בערום שיהא מותר לקרות, זה לא היה ולא נברא, והראיתי להם ספר מדויק כנוסח שלנו, וכן נראה שהם גורסים בשאלת ר' זעירא במהו לברך לא צריכה, כלומר אפילו מדומדם, כלומר שנתאדם מחמת יינו אינו צריך שאלה דודאי מברך. ואף לדבריהם אפשר לי לפרש דוקא ברכת המזון מצד שעל עסק אכילתו ושתייתו היא באה, אבל שאר ברכות הרי הן בכלל שאלה דק"ש, ואינו לא קורא ולא מברך אלא שבכל הספרים מצאתי לא צריכא דלא.
